<h1>ספר הפרדס — שער ראשון</h1>
<h2>דף לה.</h2>
פת אורז, פרש"י ז"ל מינל בלע"ז ומברך עליו בורא מיני מזונות, ואע"ג דאינו מחמשת המינין כבר אוקימנא בגמרא דמיזן זיין, כדגרסינן בפרק כיצד מברכין הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו, פירוש אפאו בתנור והדר בשלו בקדרה מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, ואין לך דבר שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות שלא יברכו עליו לבסוף ברכה אחת מעין שלש אלא אורז ודוחן בלבד שמברכין עליהן בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, והוא הדין אע"ג דלא אפאו בתנור אלא שאפאו בקדירה היטב כמו שאנו נוהגין מברך בורא מיני מזונות, וכן כתבו הרב אלפסי ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ם במז"ל. אבל הרב בעל הלכות גדולות כתב דפת אורז לא מברכינן עליה אלא שהכל ולבסוף בורא נפשות, ואינו נכון, והוא הדין היה נראה לי דאותו מין אורז שקורין בלע"ז אדס"א שמברכין עליו בורא מיני מזונות בין שבשלו בין שעשה ממנו פת שדרך העולם לאוכלו בדרך מזון ולבסוף בורא נפשות כדין אורז, כך נראה לי.
פת דוחן, פניגול בלע"ז, חלוקין עליו המפרשים ז"ל, דהרב אלפסי ז"ל כתב דלא מברכינן עליה אלא שהכל והכריחו לומר כן משום דגרסינן בפרק כיצד מברכין אלו הן מעשה קדרה, סלקי טרגיס וטסני אורז זריד, ואלו דוחן לא קתני, וכן (במתניתין) [במתניתא] דהכוסס קתני [אורז ולא קתני] דוחן, וכן כתב הר"ם במז"ל שאין מברכין עליו אלא שהכל. אבל כתב גאון ז"ל דפת דוחן מברך עליו בורא מיני מזונות דכיון שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי שאמר דאורז מין דגן הוא, ואפילו הכי מברכין עליה בורא מיני מזונות מטעם אחר שמע מינה דדוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות, פירוש לפירושו דר' יוחנן בן נורי סבר דאורז דגן גמור הוא ומשום הכי מברכין עליו בורא מיני מזונות, ומשמע מדבריו דדוקא אורז מברכינן עליה בורא מיני מזונות מפני שהוא דגן לדעתו אבל שאר דברים כגון דוחן אע"פ שהן זנין כיון שאינן מין דגן לא מברכינן עליהו אלא שהכל, ודברי ר' יוחנן בן נורי נדחו בגמרא, ואפילו הכי באורז מברכינן עליה בורא מיני מזונות אע"פ שאינו מין דגן כיון דמיזן זיין, הלכך גם כן נדחו דבריו דאמר שאין מברכין בורא מיני מזונות אלא על דבר שהוא מין דגן ומברכין ודאי בורא מיני מזונות על כל דבר דזיין כגון דוחן ואע"פ שאינו דגן דדרך העולם לאכלו כמזון, הלכך מברכינן עליה בורא מיני מזונות בתחילה ולבסוף בורא נפשות רבות, וכן פסק הרב ר' יונה ז"ל והביא ראיה מדגרסינן רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליה בורא מיני מזונות, ופריך בגמרא ואורז לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות בתמיה, והתניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליה תחלה וסוף כמעשה קדרה פירוש בורא מיני מזונות, ודחו בגמרא האי דיוקא כדי להעמיד דברי רב ושמואל דאמרי דאין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינין בלבד אבל אורז ודוחן דאינן מחמשת המינין לא, ומימרא דרב ושמואל נדחה בגמרא דהא אורז ודוחן דאינן מחמשת המינים ומברכינן עליה בורא מיני מזונות, אם כן האי דדחינן הברייתא דאורז ודוחן כדי לקיים דברי רב ושמואל אינה דחויה כלל ונשארת הברייתא כצורתה דפת אורז ופת דוחן מברכינן עליה תחילה וסוף כמעשה קדרה דהיינו בורא מיני מזונות, ולא כמעשה קדרה דאילו מעשה קדרה מברך לבסוף מעין שלש ואורז ודוחן מברך לבסוף בורא נפשות רבות, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והרב ר' יהושעיה הזקן מטראנא והרשב"א זכרם לברכה [כתבו] דאורז ודוחן חד דינא אית להו, והקשה הרשב"א ז"ל לדעת הרב אלפסי והר"ם במז"ל שכתבו דמברכינן עליו שהכל, דאפילו שלא יהיה דין דוחן כדין אורז אמאי לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה כדינו דלא גרע מדוחן שאינו מבושל דמברכינן עליו בורא פרי האדמה, והם ז"ל סמכו על מאי דאמרי' בגמרא כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה דאלו אורז ודוחן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, דאלמא כי מפקת לדוחן ממיני מזונות לא מברכינן עליה אלא שהכל, ולא מצא ז"ל תירוץ לקושיתו. ואני חקרתי ודרשתי היטב ומצאתי תירוץ לרב ר' יונה ז"ל דכיון דירד מתורת (פת) [פרי] אין אנו יכולין לומר בורא פרי האדמה וגם ברכת הלחם לא משום דאינו מחמשת המינין, וכבודו במקומו מונח, דאינו נכון בעיני כלל, דהא אמרינן במתניתין בפרק כיצד מברכין על פירות האדמה מברך בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שמברכין עליו המוציא וקבע ברכה לעצמו משום מעליותא דפת, הא אי לאו הכי אמרינן עליה בורא פרי האדמה אע"ג דאין עליו תורת פרי, ועוד קשיא לי ממתניתין דעל כל פירות העץ (פי') מברך עליהן בורא פרי העץ חוץ מן היין כו' דקבע ברכה לעצמו (ו)[ד]הוא דבר חשוב, הא לא הכי מברכינן עליו בורא פרי העץ אע"ג דאינו פרי כלל, ועוד דהא קיימא לן דשמן על ידי אניגרון מברכין עליו בורא פרי העץ אע"ג דאינו פרי כלל אלא משקה כנ"ל.
<h2>דף לו.</h2>
ואותן טושטש או (קושקירש) [קשקרניש], ואותה עיסה שמבשלין בתוכה בשר או גבינה הנקראים פנדיש וכדומה להן, נראה לי פשוט דמברכין עליהן בתחילה המוציא ולבסוף שלש ברכות משום דלחם גמור ועיסה גמורה ונאפת בתנור היא, אע"ג דמשימין דבש וסממנין בטושטש אפילו הכי מברך עליהם המוציא דתואר לחם גמור יש להן, ותחילתן וסופן עיסה הן, ואפילו לא קבע סעודתו עליהן, והראיה מדאמרינן במסכת חלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין תחילתה סופגנין וסופה עיסה, חייבת עד שתהא תחלתה וסופה סופגנין, כש"כ באלו דתחלתן וסופן עיסה, ולא דמי לפת הבאה בכסנין דבעינן קביעות, דהתם אין להן תואר לחם גמור כמו אלו, אבל מ"מ בקשקרניש אין צריך לפנים לפי דעתי דעיסה גמורה היתה מתחילתה ועד סופה ולחם גמור הוא עכשיו אלא שמשימין בהן מעט שומר הוא הנקרא פינול, הילכך מברכין עליהן בתחילה המוציא ולבסוף ג' ברכות וברכה רביעית ואפי' לא קבע סעודתו עליהן, ועוד נראה לי ראיה מדאמרינן בפסחים ובבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה, אלמא אע"פ שלשין אותה במי פירות פת ועיסה נקראת, ואילולי דבעינן לחם עוני היו יוצאין ידי חובתן ביום ראשון של פסח כדמוכח בפסחים בפרק כל שעה, אבל הר"ם במז"ל כתב דמי שלש עיסה בחלב או בדבש וערב בהן מיני סממנין מברכין עליהן בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליהן מברך המוציא ושלש ברכות ולדעתו זו היא פת הבאה בכיסנין, ונראה לי דטעם הרב ז"ל בעניין עיסה שלשה במי פירות דוקא שלא שם בתוכה מים כלל, אבל עכשיו שנהגו לשים בהם מעט מים נראה לי אליבא דכולי עלמא דמברכין עליהם המוציא ואף על גב דאמרינן בפסחים אמר רבה בר (רב) [בר] חנא אמר ר' יוחנן עיסה שנילושה ביין בשמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת לפי שמי פירות אינן מחמיצין ואין להם דין לחם, התם איירי שלא שם בתוכם מים כלל, וזה פשוט, כך נראה לי, עיין לעיל.
<h2>דף לז.</h2>
ואותן חוטין של בצק הנקראים בלשון משנה אטרין ובלע"ז ורמיאל"ש מברכין עליו בורא מיני מזונות אע"ג דהיא עיסה גמורה, כיון דלא נעשית על דעת לאפותה בתנור לא מברכינן עלה המוציא אלא בורא מיני מזונות, והראיה מעיסת כלבים שאם אין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה, ואע"פ שהיא עיסה גמורה כיון דלא נעשית לאכילת בני אדם פטורה, כן כתבו בתוספות וכן כתב הרב ר' יונה זצק"ל.
ואותן סופגנין הנקראים בשם ערבי אלספנג ונקראין בלשון עברי סופגנין לפי שהן עשויין כספוג הנקרא בלע"ז אשפונג"א מברך עליהן בורא מיני מזונות, אף על גב דיש להן [תואר] לחם קצת, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דגרסינן במסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין, תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבת בחלה, תחילתו וסופו סופגנין פטורה, פי' רת"ם ז"ל תחלתו עיסה וסופו סופגנין, אם גלגל אותה מתחלתה עבה כמו שאר עיסות ולבסוף אפה אותה באלפס בשמן או בשאר משקין כגון אפית הסופגנין חייבת, כיון שבלילתה היתה עבה מתחלתה, וכן אם היתה תחלתה סופגנין כגון שהיתה בלילתה רכה כגון סופגנין שבלילתן רכה וחלולין כעין הספוג וסופה עיסה שנאפת בתנור כשאר עיסות חייבת, שבאחת מהן חייבת בחלה, אבל כשתחלתה וסופה סופגנין כגון שמתחלתה היתה רכה ונאפת באילפס על ידי משקה כגון הסופגנין פטורין.
ואותן פרטולי"ש ורישאוליש כתבו רבינו שמשון ז"ל ורש"י ז"ל בפירושי זרעים דפטורות מן החלה ואין מברכין עליהן המוציא דאין להם תואר לחם ואפילו קובע סעודתו עליהן, וכן כתב ה"ר אהרן הלוי ז"ל, אבל בתוספות כתבו דמברכין עליהן המוציא דתואר לחם יש להם, ואינו נכון כדמוכח בפסחים בפרק כל שעה.
<h2>דף לז:</h2>
וכתב רבינו יצחק הזקן זצק"ל דכל שפטור מן החלה אין מברכין עליו המוציא, והרב ר' יונה ז"ל נתן חלוק בדבר, דעיסה שתחלתה עבה וסופה אפייתה על ידי משקין שחייבת כדאמרינן לעיל לפי שעניין חלה הכל תלוי אחר הבלילה ואינו דין שמברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה אינו בתורת לחם. ונראה דלדעת ר' יונה זצק"ל באותה עיסה שאופין אותה באלפס על ידי שומן הנקראין פישקיונש אין מברכין עליהן המוציא אע"פ שהיתה עיסה גמורה מתחלתה, אלא בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אבל השר של קוצי ז"ל אינו אומר כן דכיון שהיתה מתחלתה עיסה אף על גב דאופין אותה על ידי שמן לחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא ואחריו ארבע ברכות, והאי דאמרי בירושלמי דמסכת חלה אמר ר' שמעון בן לקיש כל שהאור עוברת תחתיו, כלומר שאין אופין אותה בתנור שהאור הולך עליון אלא באלפס שהאור הולך תחתיו אין מברכין עליו המוציא ואינו חייב בחלה, יש לומר דהתם מיירי שהיתה בלילתה רכה, אבל אם היתה בלילתה עבה בודאי מברכין עליו המוציא ושלש ברכות, כן כתב ז"ל.
<h2>דף מה:</h2>
פת שעפשה, אמרינן בפרק כיצד מברכין דמברכין עליו שהכל, ונראה לי שלשה דינין חלוקין בעניין, שאם הרועים אוכלין ממנה אם הוא מחמשת המינין מברכין עליה המוציא ושלש ברכות, ואם אין הרועים אוכלין ממנה ועדיין הכלב יכול לאוכלה מברך עליה שהכל, ואע"ג דנפסלה מלאכלה מכל מקום אי אפשר בלא ברכת שהכל לפי דעתי, ואם אין הכלב יכול לאכלה לא מברך עליה כלל דאינה אלא עפר בעלמא, ונראה לי ראיה מדגרסינן בפסחים בפרק אלו עוברים תנו רבנן הפת שעפשה ונפסלה מלאכל לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין, כלומר דעדיין נקראת פת בקצת, הא אם נפסלה מלאכלה לכל אינה אלא עפר גמור, כך נראה לי.
<h2>דף קיד:</h2>
פת דוחן, פניגול בלע"ז, חלוקין עליו המפרשים ז"ל, דהרב אלפסי ז"ל כתב דלא מברכינן עליה אלא שהכל והכריחו לומר כן משום דגרסינן בפרק כיצד מברכין אלו הן מעשה קדרה, סלקי טרגיס וטסני אורז זריד, ואלו דוחן לא קתני, וכן (במתניתין) [במתניתא] דהכוסס קתני [אורז ולא קתני] דוחן, וכן כתב הר"ם במז"ל שאין מברכין עליו אלא שהכל. אבל כתב גאון ז"ל דפת דוחן מברך עליו בורא מיני מזונות דכיון שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי שאמר דאורז מין דגן הוא, ואפילו הכי מברכין עליה בורא מיני מזונות מטעם אחר שמע מינה דדוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות, פירוש לפירושו דר' יוחנן בן נורי סבר דאורז דגן גמור הוא ומשום הכי מברכין עליו בורא מיני מזונות, ומשמע מדבריו דדוקא אורז מברכינן עליה בורא מיני מזונות מפני שהוא דגן לדעתו אבל שאר דברים כגון דוחן אע"פ שהן זנין כיון שאינן מין דגן לא מברכינן עליהו אלא שהכל, ודברי ר' יוחנן בן נורי נדחו בגמרא, ואפילו הכי באורז מברכינן עליה בורא מיני מזונות אע"פ שאינו מין דגן כיון דמיזן זיין, הלכך גם כן נדחו דבריו דאמר שאין מברכין בורא מיני מזונות אלא על דבר שהוא מין דגן ומברכין ודאי בורא מיני מזונות על כל דבר דזיין כגון דוחן ואע"פ שאינו דגן דדרך העולם לאכלו כמזון, הלכך מברכינן עליה בורא מיני מזונות בתחילה ולבסוף בורא נפשות רבות, וכן פסק הרב ר' יונה ז"ל והביא ראיה מדגרסינן רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליה בורא מיני מזונות, ופריך בגמרא ואורז לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות בתמיה, והתניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליה תחלה וסוף כמעשה קדרה פירוש בורא מיני מזונות, ודחו בגמרא האי דיוקא כדי להעמיד דברי רב ושמואל דאמרי דאין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינין בלבד אבל אורז ודוחן דאינן מחמשת המינין לא, ומימרא דרב ושמואל נדחה בגמרא דהא אורז ודוחן דאינן מחמשת המינים ומברכינן עליה בורא מיני מזונות, אם כן האי דדחינן הברייתא דאורז ודוחן כדי לקיים דברי רב ושמואל אינה דחויה כלל ונשארת הברייתא כצורתה דפת אורז ופת דוחן מברכינן עליה תחילה וסוף כמעשה קדרה דהיינו בורא מיני מזונות, ולא כמעשה קדרה דאילו מעשה קדרה מברך לבסוף מעין שלש ואורז ודוחן מברך לבסוף בורא נפשות רבות, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והרב ר' יהושעיה הזקן מטראנא והרשב"א זכרם לברכה [כתבו] דאורז ודוחן חד דינא אית להו, והקשה הרשב"א ז"ל לדעת הרב אלפסי והר"ם במז"ל שכתבו דמברכינן עליו שהכל, דאפילו שלא יהיה דין דוחן כדין אורז אמאי לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה כדינו דלא גרע מדוחן שאינו מבושל דמברכינן עליו בורא פרי האדמה, והם ז"ל סמכו על מאי דאמרי' בגמרא כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה דאלו אורז ודוחן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, דאלמא כי מפקת לדוחן ממיני מזונות לא מברכינן עליה אלא שהכל, ולא מצא ז"ל תירוץ לקושיתו. ואני חקרתי ודרשתי היטב ומצאתי תירוץ לרב ר' יונה ז"ל דכיון דירד מתורת (פת) [פרי] אין אנו יכולין לומר בורא פרי האדמה וגם ברכת הלחם לא משום דאינו מחמשת המינין, וכבודו במקומו מונח, דאינו נכון בעיני כלל, דהא אמרינן במתניתין בפרק כיצד מברכין על פירות האדמה מברך בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שמברכין עליו המוציא וקבע ברכה לעצמו משום מעליותא דפת, הא אי לאו הכי אמרינן עליה בורא פרי האדמה אע"ג דאין עליו תורת פרי, ועוד קשיא לי ממתניתין דעל כל פירות העץ (פי') מברך עליהן בורא פרי העץ חוץ מן היין כו' דקבע ברכה לעצמו (ו)[ד]הוא דבר חשוב, הא לא הכי מברכינן עליו בורא פרי העץ אע"ג דאינו פרי כלל, ועוד דהא קיימא לן דשמן על ידי אניגרון מברכין עליו בורא פרי העץ אע"ג דאינו פרי כלל אלא משקה כנ"ל.
פת אורז, פרש"י ז"ל מינל בלע"ז ומברך עליו בורא מיני מזונות, ואע"ג דאינו מחמשת המינין כבר אוקימנא בגמרא דמיזן זיין, כדגרסינן בפרק כיצד מברכין הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו, פירוש אפאו בתנור והדר בשלו בקדרה מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, ואין לך דבר שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות שלא יברכו עליו לבסוף ברכה אחת מעין שלש אלא אורז ודוחן בלבד שמברכין עליהן בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, והוא הדין אע"ג דלא אפאו בתנור אלא שאפאו בקדירה היטב כמו שאנו נוהגין מברך בורא מיני מזונות, וכן כתבו הרב אלפסי ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ם במז"ל. אבל הרב בעל הלכות גדולות כתב דפת אורז לא מברכינן עליה אלא שהכל ולבסוף בורא נפשות, ואינו נכון, והוא הדין היה נראה לי דאותו מין אורז שקורין בלע"ז אדס"א שמברכין עליו בורא מיני מזונות בין שבשלו בין שעשה ממנו פת שדרך העולם לאוכלו בדרך מזון ולבסוף בורא נפשות כדין אורז, כך נראה לי.
